היכרות עם המערכת הלימפטית
המערכת ההמטולוגית מחולקת ל 3 חלקים : חלק עורקי, חלק ורידי וחלק לימפטי.
המערכת העורקית מזרימה את הדם מהלב אל הפריפריה והמערכת הוורידית מחזירה את הדם מהפריפריה אל הלב. לשתי המערכות האלה משמש הלב כמשאבה המסייעת בזרימת הדם.
המערכת הלימפטית מקבילה למערכת הוורידית והיא מוליכה נוזל הדומה בהרכבו לנוזל בחללים הבין תאיים. גם היא הולכת מהפריפריה לכיוון הלב, ובדרך מחזירה את עודפי הנוזלים מהחללים הבין תאיים אל המערכת הוורידית.
בנוסף על עודפי הנוזלים המערכת הלימפטית אחראית גם על פינוי חלבונים שדלפו אל הנוזל הבין תאי, שברי תאים ,וירוסים וחיידקים וכן יש לה תפקיד חשוב מאד במערכת החיסון.
המערכת מתחילה מרשת נימים תת עוריים שנאספים לצינורות גדלים והולכים. צינורות אלו מגיעים לקשריות לימפה המרוכזות באתרים שונים בגוף.
לכל קישרית לימפה נכנסים מספר כלי לימפה, ויוצאים ממנה וריד המשיב את הנוזל למערכת הוורידית, וכלי לימפה הממשיך את המערכת לכיוון הלב. ריכוזי קשריות לימפה נימצאים בצוואר, בבית החזה, בבית השחי, בבטן, במפשעה ובברך.
קשריות הלימפה משמשות נקודת מפגש בין תאים שונים של המערכת החיסונית ומאפשרות תקשורת מולקולרית ביניהם ההכרחית להזנקת תגובה חיסונית . הצטברות לימפוציטים בקשריות הלימפה גורמת לנפיחות ולכאב בהן במהלך זיהום מקומי.
הלימפוציטים מונעים חזרת מזהמים למחזור הדם על ידי פירוקם בהגעתם לקשריות הלימפה.
כאשר המערכת הלימפטית נכשלת בתפקידה היא יכולה להיות זו המפיצה ומעבירה זיהומים וממאירויות.
מיפוי מערכת הלימפה הוא חלקי, הן מפני שכל אדם נולד עם רשת לימפטית ייחודית והן מפני שרק לאחרונה הטכנולוגיה מאפשרת הדמיה טובה של מערכת זו. מספר כלי הדם והקישריות הוא אינדיבידואלי ומכאן שגם יכולת הניקוז של המערכת משתנה מאדם לאדם.
בעבר חשבו שנוזלים מהחללים בין תאיים יכולים לחזור ישירות למערכת הוורידית, כיום ידוע שכל החזרה נעשית דרך המערכת הלימפטית.
לנפיחות יש מספר גורמים עיקריים : טראומה מקומית (חבלה או מגע עם חומר כגון עקיצה), זיהום, אי ספיקה ורידית , אי ספיקת לב ואי ספיקת כליות. שני האחרונים הם התווית נגד לניקוז לימפטי העלול להעמיס עוד יותר על המערכת ולהביא לקריסתה.
"לימפאדמה" היא נפיחות שמקורה באי ספיקה של המערכת הלימפטית עצמה, שיכולה להיות ראשונית – כלומר שהמערכת מתקשה להתמודד עם פינוי עודפי הנוזלים ללא פגיעה בה, או משנית – כתוצאה מפגיעה כרונית במערכת הלימפטית – לרוב כתוצאה מניתוחים נרחבים, הסרה של קשריות לימפה והקרנות.
"ליפאדמה" היא נפיחות שמקורה בשגשוג תאי שומן שאינה קשורה לעודף משקל.
השמנת יתר קיצונית גורמת לפגיעה בניקוז הלימטי ולבצקות.
בהריון יכולות להופיע בצקות הן בשל אי ספיקה ורידית והן בשל עליה בנפח הדם ועימו עליה בכמות הנוזלים לפינוי.
לרוב זה יבוא לידי ביטוי ברגלים ו/או במפשעה, ו/או בנרתיק.
ביטוי האופייני לבעיה בניקוז הלימפטי הוא כמובן נפיחות או בשמה האחר – בצקת.
קיימים שני סוגים של בצקות.
הסוג הראשון נקרא בצקת גומתית (pitting edema).
בצקת גומתית היא כזו שאם נלחץ עם אצבע על הנפיחות , תישאר גומה זמן ממושך אחרי הסרת הלחץ. גם בגד או תכשיט לוחץ יכולים לגרום לסמני לחיצה שנשארים זמן ממושך.
לבצקת גומתית יש גורמים רבים שחלקם בעלי סיכון ולכן חשוב להיות במעקב רפואי , לאתר את הגורם ולטפל בהתאם.
בצקת גומתית יכולה להתלוות לבעיות סיסטמיות רבות:
מחלות לב, יתר לחץ דם, סוכרת, מחלות כליות, מחלות ריאות ומחלות כבד.
במקרים אלו חשוב לטפל קודם כל במחלת הרקע. ניקוז הבצקת ללא טיפול במחלה עשוי לגרום נזק ואפילו סכנת חיים.
בצקת גומתית יכולה להיות תופעת לוואי לתרופות שונות (סטרואידים למשל, ועוד).
חבלה או ניתוח גם הם יכולים לגרום לבצקת.
הסוג השני הינו בצקת שאינה גומתית .
לעיתים קרובות נפיחות נגרמת מבעיה ורידית .
דפנות הוורידים בנויות מ"שרירים חלקים" ולאורכם יש מסתמים חד כיווניים המונעים חזרה של הדם לכיוון ההפוך. מצבים שונים יכולים לפגוע הן בתפקוד השריר החלק והן בתפקוד המסתמים. אפייני שבצקת מסוג זה תהיה בגפיים התחתונות , בעיקר בכפות הרגליים ובקרסוליים.
גורמים תורמים לאי ספיקה ורידית הם גיל מבוגר, עמידה ממושכת , עודף משקל, יתר לחץ דם ועישון.
בהריון , לצד עליה משמעותית בנפח הדם ,יש גם הרפיה של שריר חלק כתגובה לשינויים הורמונאליים (פרוגסטרון ורילקסין), מה שגם יכול להוביל לאי ספיקה ורידית.
לרוב זה יתבטא ברגליים ובמפשעה, אך יכול להיות גם בגפיים העליונות ולהתבטא בנפיחות של כפות הידיים.
עומס גדול וממושך על המסתמים עלול לגרום לקריסתם מה שיגרום למצב בלתי הפיך של אי ספיקה ורידית.
לעיתים העומס נגרם בשל חסימה של הוריד על ידי קריש דם. deep vain thrombosis (DVT) היא בעיה חריפה ומסוכנת שיש לאבחנה ולטפל בה לפני שהקריש יתחיל "לטייל". הגעה של קריש דם לריאות, ללב או למח הינם מצבים מסכני חיים.
אחד מגורמי הסיכון המרכזיים להופעת DVT הינו חוסר תנועה , ישיבה או שכיבה ממושכים, ולכן במצבים כמו נסיעות או טיסות ארוכות, לאחר ניתוחים או מחלות עם שכיבה ממושכת רצוי לנקוט אמצעי זהירות כמו תנועה יזומה, חבישות לחץ או מכשיר עיסוי פניאומטי .
רופא ישקול לעיתים שימוש במדללי דם .
סימנים המחייבים פנייה דחופה למוקד רפואי הם: קושי בנשימה או קוצר נשימה, כאב בחזה ונפיחות של רגל אחת בלבד. לרוב לחיצה על אזור הסובך תפיק כאב חד.
גלולות למניעת הריון מהוות גורם סיכון אצל נשים אצלן ידוע על קרישיות יתר.
לאחר בירור רפואי של מקור הבצקת, ולאחר שנשללו DVT, ומצבים אחרים הדורשים טיפול מיוחד יש מספר דברים שניתן לעשות:
1. במידה וקיים עודף משקל רצוי להתחיל בתכנית מבוקרת לירידה במשקל.
2. מומלץ להפחית נתרן מהתזונה
3. בהרמת כפות הרגליים מעל גובה הלב, הגרביטציה תעזור לזרימת הדם הורידית. חשוב שהכיפוף במפרק הירך לא יעלה על 45 מעלות כדי לא לחסום את הזרימה באזור המפשעה. הרמת רגליים על כיסא או הדום בישיבה, או כמו בכורסת טלוויזיה הינה הרבה פחות יעילה.
4. כשהרגליים מורמות כדאי להניע מידי פעם את כפות הרגליים ובכך השרירים עושים פעולת משאבה המאיצה את זרימת הדם.
5. פעילות גופנית תורמת לזרימת דם יעילה. הלחץ שמפעילים השרירים על דפנות כלי הדם עוזר כמו גם השיפור בתפקוד הלבבי. לפעילות אירובית עדיפות מסויימת.
6. תרגול נשימות עמוקות מייצר פעולת וואקום על הורידים העמוקים ומסייע לזרימת הדם. מומלץ לשאוף לאט ולנשוף מהר וחזק. ניתן לתרגל בתנוחות שונות.
7. אפשר , ולעיתים מומלץ, להיעזר בגרבי לחץ (על סוגי הגרביים אכתוב בפוסט נפרד בעתיד)
8. רצוי להימנע מגרביים עם "מנג'ט" הדוק , מכנסיים או בגדים תחתונים עם גומי הדוק, מתכשיטי רגליים ומכל מה שגורם ללחץ מקומי על אזור הבצקת או הגפה.
בחלק מהמיקרים הרופא ייתן תרופות משתנות (כגון פוסיד) .
מיקרים בהם הרמת הרגליים או שנת לילה לא משפרים את הנפיחות הם חמורים יותר ודורשים טיפול יותר אינטנסיבי.
טיפול פיזיותרפי יכלול עיסוי לימפטי, חבישות ייעודיות ותרגול מותאם.
